מדינת ישראל נ' אטריום בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לביטול כתב האישום מטעמים של התיישנות והגנה מן הצדק. עיקר טענות הנאשמים מכוונות כנגד השיהוי הכבד שבו נגועה התנהלות המאשימה בנסיבות דנן, כאשר על העובדות שלהלן אין חולק:

העבירה מיוחסת לנאשמים, אשר עניינה העסקת 4 עובדים זרים בלא היתר (עבירה לפי סעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים תשנ"א – 1991), בוצעה, לכאורה, ביום 17/09/03.

ביום 27/4/06 הוטל על הנאשמים קנס מנהלי.

ביום 27/7/06 הגישו הנאשמים בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להשפט (בש"א 7391/06). הבקשה התקבלה עת קבע בית הדין (ראה החלטת כב' השופטת מ. לויט) כי יש לראות את הבקשה להארכת מועד - כבקשה להשפט.

ביום 5/7/09 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום אשר בוטל בעקבות אי איתורם של הנאשמים.

כתב האישום דנן הוגש ביום 24/2/11, לאחר שעלה בידי המאשימה לאתר את כתובתם המעודכנת של הנאשמים.

לטענת הנאשמים דין כתב האישום להמחק מטעמים של הגנה מן הצדק. לטענתם, בחלוף למעלה מ-7 שנים מעת ביצוע העבירה, אין לנאשמים ידיעה באשר לעבירה המיוחסת להם ואין להם כל יכולת להתגונן. בשל השיהוי אין ביכולתה של הנאשמת לפנות לגופים שונים, על מנת לבקש מסמכים, שמן הסתם כבר בוערו, וספק אם יש תועלת בחקירת עדי התביעה בחלוף זמן כה ניכר.

אשר לנאשם 2, לטענת הנאשמים טעם נוסף למחיקת כתב האישום נגדו הוא התיישנות, באשר מלכתחילה יוחסה עבירה לנאשמת 1 בלבד, הנאשם 2 לא הגיש בקשה להשפט (ולפיכך הוראות סעיף 22(א) לחוק העבירות המנהליות אינן חלות עליו, וכלל לא נחקר כחשוד בתיק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה.

הגם שהדעת אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהתנהלות רשויות החקירה והתביעה בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים) אין בידי לקבל את טענת הנאשמת להגנה מן הצדק.

אציין כי המדובר בעבירות שאינן מורכבות בדרך כלל, ואין כל הצדקה עניינית לכך שהליכי הטלת הקנס המנהלי ולאחר מכן ניסוח כתב האישום (בעקבות הגשת בקשה להשפט) ימשכו תקופה כה ארוכה.

ואולם, הסחבת שבה לוקה התנהלות המאשימה בתיק זה, למרבה הצער, איננה יוצאת דופן, ואפשר אף לומר כי עיון בתיקים אחרים מעלה כי השיהוי שמודגם בתיק זה איננו חריג ביחס לאופן שבו התנהלו רשויות החקירה והתביעה ביחס לעבירות שאותרו בשנים 2003-2004.

חשודים אמנם זומנו לחקירה, כדבר שבשגרה, בסמוך למועד ביצוע העבירה, וניתנה להם הזדמנות למסור את גרסתם, ואולם למן הזימון לחקירה ועד להטלת הקנס המנהלי או הגשת כתב האישום חלפו לעיתים שנים ארוכות, במהלכן הנאשם יכול היה להניח, או לפחות לקוות, כי עניינו נזנח, על כל המשתמע מכך.

עם זאת, יש לציין כי לפחות חלק מהשיהוי בתיק זה נגרם עקב קושי באיתור הנאשמים לאחר שכבר הוגש נגדם כתב אישום בשנת 2009.

מטבע הדברים, חלוף הזמן עשוי להשכיח מעדים רלוונטים את העובדות הצריכות לעניין, מסמכים עלולים להעלם במרוצת השנים, והיכולת של בית המשפט לברר את האשמה נפגעת.

ואולם, הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם לעולם מוטל על המאשימה, ואילו הספק שעשוי לעורר חלוף הזמן, יפעל, לעולם, לטובת הנאשם. בשלב זה, שבו טרם נשמעו ראיות התביעה, וטרם נשמעו עדויות וטענות ההגנה, לא ניתן להעריך עד כמה, בנסיבות העניין, חלוף הזמן ישפיע על יכולתה של התביעה להוכיח את אשמתם של הנאשמים מעל לספק סביר. לפיכך, וככל שנגרם למי מהצדדים נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן, הרי שטענות בהקשר זה יתבררו בשלב ההוכחות וישקלו על ידי בית הדין בשלב הכרעת הדין, ואין בחשש מפני נזק ראייתי כדי להצדיק מחיקת כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק (השווה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ פד"י נט (6) 776).

זאת ועוד, כפי שכבר צויין, למרבה הצער, טענת השיהוי שמעלים הנאשמים יכולה להשמע בחלק ניכר מהתיקים שהוגשו על ידי המאשימה לפי חוק עובדים זרים. נראה לכאורה כי המאשימה לא היתה ערוכה כנדרש לטיפול בכמות העבירות שאיתרו מפקחיה בשנים הרלוונטיות, וכתוצאה מכך הליכים פלילים רבים הוגשו בחלוף שנים ממועד ביצוע העבירה.

כפי שכבר נאמר, כתב האישום דנן הוגש בדומה לאופן בו מוגשים כתבי אישום במקרים דומים. הבקשה איננה מגלה טעמים שיש בהם כדי ליצור אבחנה בין המקרה דנן לבין מקרים אחרים באופן המקים חשש מפני התעמרות בנאשמים בתיק הקונקרטי ולכן לא קמה לנאשמים הגנה מן הצדק כאמור בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.

גם דינה של טענת ההתישנות שהעלה נאשם 2 – להדחות. לדידי, מדובר בעבירה אחת, ובאחריות נגזרת, ואין כל מקום לפצל את תקופות ההתיישנות ביחס לכל אחד מהנאשמים.